האם אתם מעוניינים?

להיות מעוניינים זה טוב. "להיות בעניין" נחשב לחוויה חיובית במציאות שלנו: אני כאן, אני בעניין, אני פתוח ומוכן להשתתף – אחלה הצהרה. התחלה טובה.

עניין, כשהוא גירוי לתנועה ולעשייה, כשהוא ניצוץ פנימי שמוביל להתלהבות וליצירה חדשה בחיינו, הוא חוויה מרגשת. אבל עניין ככה סתם, בכל דבר שצץ מול עיניי או במחשבותיי - הוא מצב מנטלי מרוקן.

למרות זאת, נראה שרובנו לא שמים לב עד כמה תשומת הלב שלנו מוסחת, על ידי פרסומות, שלטי חוצות, תכניות טלוויזיה, פייסבוק או מחשבות טורדניות, ועד כמה זה צובע את חוויית החיים שלנו, או נכון יותר - מקהה אותה.

עניין הוא ביטוי מעודן של ציפייה או השתכשכות התודעה בפנטזיה – הגוף שלנו כאן, אבל התודעה שטה לה למחוזות אחרים, לפעמים אל עתיד דימיוני ולעיתים אל העבר, בנוסטלגיה. זה כל כך שכיח, שאנו כלל לא שמים לב.   

מעקב וחיפוש אחר בן או בת זוג באתרי היכרויות יכולים להיות דוגמא טובה לחוויה בה קשה לצאת שלמים. איך שלא נשחק עם זה - העיסוק הזה נשען על הנחות יסוד של חוסר, כגון: "אני לא שלם", "אני חסר משהו, ואני מחפש אותו פה".

כשלי יוצא לגלוש באתרים האלה, אני עושה זאת בהרגשה לא קלה, בידיעה עמומה שנראה ששכחתי משהו, שכחתי את עצמי.

אין כל רע באתרי היכרויות, אני פשוט בעד שלמות פנימית וזיכרון שאנחנו ותחושת השלמות המולדת שלנו לא תלויים במושא חיפוש מסוים – וזו הנחה שחשוב שתהיה מעוגנת בנו בבטחון.

עניין הוא דבר אישי, ועד כמה שדברים יכולים להיות שלי – עניין או תשומת לב הם הדבר הכי שלי שיש. את תשומת הלב שלי אני מכוון עד כמה שאני יכול, אך בעולמנו המהיר האתגר רק מתעצם.

עניין הוא בעל עוצמה עצומה, לגלות עניין במישהו מעניק לו המון כוח. עניין הוא תשומת לב, ותשומת לב היא, למעשה, חיים: אפשר לראות זאת בדרך בה מגיבים אליה ילדים.

עם ההבנה הזו, אני מתבונן ומנסה בכנות לענות, במה תשומת הלב שלי ממוקדת רוב הזמן. האידיאל הוא, כמובן, שתשומת הלב שלי תוקדש לדברים אותם אני מעוניין לפתח, לפתור, לגדל, לאהוב, שתשומת הלב שלי תוקדש למה שאני רוצה להגדיל בחיי, לתת לו חיים. האם זה מה שאני מצליח לעשות רוב הזמן? לא בטוח.

מה אני מנסה לומר:

התחלה מפתיעה: מקור האושר והסיפוק הכי גדולים שלנו נמצאים בנו, ואם להיות מדויקים - באזור הבטן התחתונה; ואפילו יותר מדויק - מתחת לטבור. תשומת לב נכונה מאפשרת לו להתגלות ולגדול.

המשך קצת מאכזב: לוקח לו זמן להתגלות, ודרושה תשומת לב ממושכת.

ההבטחה הגדולה: זה שם.

ועכשיו, ברצינות:

תשומת הלב שלנו היא כלי הרכב, שרביט המנצחים שלנו בדרך לגילוי עצמי וסיפוק, כאשר תשומת הלב שלנו מוקרנת החוצה למושאים חיצוניים או לחשיבה אבסטרקטית, אנחנו חשים אבודים, מבולבלים, כאילו חסר בנו משהו, אנו שוכחים את עצמנו, מסתכלים החוצה מהחלון.

כאשר תשומת הלב או ההכרה פונה פנימה וצופה בעצמה, מתחיל קסם, שלא יכול להיות מוגדר במילים. אל תשאלו אותי למה, זה פשוט קורה.

בתור התחלה, תרגול של מדיטציות יכול להעיר את הקסם הזה, שמוצע לכולנו כל הזמן. בתור המשך, תשומת לב המכוונת נכון חוסכת ביזבוז של אנרגית חיים בכל תחומי החיים שלנו (לא רק בזמן מדיטציה), ומעוררת אותנו לחיים מאוזנים, בהם - כפי ש"תכננו" אותנו - ההכרה האנושית חווה את עצמה דרך כל מערכות החישה והתבונה האנושיים שלנו.

כרגע, 80% מאנרגיית החיים שלנו מרוכזים במרכזים הראייתיים והמנטליים. יש מרכזי חישה נוספים אשר רדומים, וכשמופנית תשומת לב אליהם, הם מתעוררים, וחוויית החיים משתנה: אנו מתחילים להיות אינטואיטיביים יותר, רגישיים יותר, שקט גדול מתגלה, סיפוק, ובת צחוק עולה ללא סיבה.

כל אנרגיית החיים, שעד היום פוזרה לכל עבר ללא הבחנה, נעשית לפתע ממוקדת פנימה, חוזרת "הביתה" - בחזרה לעצמה.   

מוזמנים לתרגל מדיטציות אקטיביות איתי פרטים בלינק הבא:

http://www.facebook.com/events/552968111386154/

אומללות זוהי רק אופציה

אומללות זוהי רק אופציה. אם יש משהו שלמדתי מאושו זה שאומללות היא רק אופציה. אך לומר את האמת, לא למדתי את זה דרך ההבנה שאולי תעלה כאן מקריאה של מילים, למדתי את זה כתוצאה מחוויה שרובנו לא חווים באורח החיים המודרני.

למעשה, דרך החיים כאן מכוונת את כולנו לסדר יום מאד מסוים, שמונע מאיתנו לחוות את הטבע האמיתי שלנו - והוא ממש לא אומלל. הוא אפילו לא ממש מתרגש מרחמים עצמיים, פרידות כואבות, הקרבה או אפילו טוב לב. זה ממש לא העניין.

הטבע האמיתי שלנו הוא שמחת חיים, חיות פועמת. אך כמו שעננים יכולים להסתיר את השמש, כך התנהלות ודפוסי חשיבה ממכרים יכולים להדחיק את החיות הזו, להפוך לתפיסת עולם, ועם הזמן - להפוך לשריון רגשי בגוף.

רוב מערכת הערכים המקודמת ע"י תקשורת ההמונים וההתניות החברתיות מכוונת לסיפוק צרכים בסיסיים, ביטחון פיזי וכלכלי והעשרה תרבותית די שטחית. היא אינה עוזרת לאנשים לענות על שאלות יסוד בנוגע לאושר, המיקוד הוא בהישרדות.  

אומללות זוהי רק אופציה, ואני כותב זאת כי קל לשכוח את האמת הזו. העולם החיצוני מציע ערב רב של פרסומות, תוכניות טלוויזיה ורעיונות המבססים את התפיסה שכולנו חסרים, אנשים בדרך לשלמות לאושר ולסיפוק כאשר האמת הפנימית שמתגלה בדיוק הפוכה.

אני אוהב אומנות, מאד אוהב מוזיקה אבל עם כל האהבה תמיד חשתי בעיקר בתקופות שמחות  שרוב השירים וביטויים אמנותיים אחרים, שצובעים את חיינו, הם ביטויים של קורבנות, פסימיות וניהיליזם שיכולים להטעות ולגרום לנו להאמין שהקיום האנושי הוא חווית חיים קודרת שכולנו נידונו לחוות.

טוב, יש בזה אמת מסוימת, בהתחשב בזאת שכולנו נולדנו לחברה שזו שפתה ומכאן שיש לכך כוח, אבל שפה חדשה נולדת. למעשה, היא תמיד נולדה למי שחיפש את האמת בעצמו, והיא מוגשת לנו כל עוד יש רצון כן וחשיפה למקורות הזנה נכונים.

אולי זו יכולה להיות נקודת התחלה טובה כשבאים לבדוק מה מזין באמת, ולא מדובר כאן רק על אוכל, מדובר על כל מה שנכנס ויוצא מאיתנו, ובעיקר על מערכת העיכול שלנו, מערכת העיכול הרגשית.

אצל אושו, מה שנוצר הוא סביבה מעצימה, בה קבוצת אנשים מקיימים סדנאות ניקוי רגשיות ותרגול של שחרור הגוף והתבוננות. זה בא, כמובן, עם מזון חדש – מקור השראה נוצץ בדמות המאסטר, שרק ישיבה בחברתו הציתה זיכרון נשכח של שקט ושלמות פנימית לא מותנית. אך היום המאסטר לא נמצא בגוף אחד, אבל רוחו חוגגת כאן התעוררות חדשה דרך מורים רבים.

למי שמחפש - הדרך תתגלה, כי הטבע האמיתי של חיינו נהנה מהכרה ורוצה להתגלות, גם אם כרגע הוא קצת כלוא בתפיסות ישנות, הרגלי חשיבה מוטעים ועיסוק בהישרדות. לאדם שטעם את הנקטר המתוק שבבסיס הווייתו, שום משרה במגדל משרדים מהודר לא תקרוץ וגם שמה של אריאלה ממפעל הפיס לא ממש ירגש. הוא יודע שזה לא נמצא שם.

לדפוסי החשיבה הפרקטיים, שרוצים להפוך את מה שנכתב כאן לדוקטורינה ליישום, אני רק אומר שתנועה של הגוף חשובה, שביטוי רגשי אותנטי הוא "מאסט" ושניקיון המרחב המנטאלי שלנו הוא הבסיס לפניות אמיתית לחיים מלאים.

כלי הניקוי הם רבים, והם מוצעים כאן בשפע: סדנאות מדיטציה ותרפייה למיניהן. אך בתור התחלה, רק לזכור שאומללות היא באמת אופציה ולא חובה, שהבסיס לכל דחף יצירתי הן תשוקה ושמחה, יכול להיות מצפן להתחלה טובה – עשו מה שמשמח, קבלו את העובדה שמה שאנו מקבלים או לא מקבלים בחיינו הוא בסך הכול שיקוף של צרכים פנימיים, לפעמים לא מודעים.


אף אחד לא נמשך לאומללות. אומללות ורחמים עצמיים משרתים רק אמת יחסית של צדק אישי ולא את הדבר האמיתי, והדבר האמיתי הוא היחיד ששווה חיפוש.